תערוכות
בין גלוי לנסתר - נחמה לבנדל
תאריכים: 27 בנובמבר 2025 – 9 במאי 2026
אוצרות : איסי וינטר אבקסיס, מירב שי
המרחב שבין הגלוי לנסתר הוא אזור ביניים — מקום שבו נחשפות עקבות עדינות, חמקמקות לעיתים, אך טעונות בעומק אנושי רב.
נחמה לבנדל פועלת בתוך המרחב הזה. היא עובדת עם ספרים משומשים — חפצים רוויים במשמעות ובזיכרון — ומפרקת אותם לשכבות חומריות שמרכיבות שפה חזותית חדשה. הכריכות, דפי הנייר הדהויים, הבדים ושיירי הדבק הופכים תחת ידיה לחומרי גלם טעוני היסטוריה. בתהליך מדויק, סבלני ואינטואיטיבי היא מסירה, מדביקה, מכסה וחושפת. פעולה אחר פעולה, שכבה אחר שכבה, הספר מאבד את תפקידו כסוכן ידע ונולד מחדש כחפץ פיזי ונפשי. "הזמן הוא הפלטה שלי", אומרת לבנדל, ואכן הזמן נוכח ביצירתה לא רק כנושא אלא כחומר. ניכר בקמטים, בכתמי ההדבקה, בדהיית הצבע ובשיירי המגע.
בין הגלוי והנסתר נגלים גם סימני מגע, שריטות, טביעות אצבע או עקבות רגל על חרס רך, ההופכים לעדות שקטה לקיומו של האדם בתוך תהליכי יצירה, זמן וזיכרון. בין אם מדובר בקדר קדום שטביעת אצבעו נותרה על כלי טרם הצריפה, בבעל חיים שעבר על רעף רומי והתיר עליו עקבה, באמנית היוצרת בשכבות נייר רבדים רבדים לכדי יצירה, או בממצאים ארכיאולוגיים, כולם מבטאים את המתח שבין פעולה רגעית לבין נוכחות מתמשכת.
עבודותיה של נחמה אינן מבקשות לספר סיפור או לשחזרו, אלא לכוון את המבט אל תוך מה שנמחק. המילים נעלמות מתחת לשכבות של נייר, אך ממשיכות להדהד מתוך העדרן. בעבודתה נרקמת 'ארכיאולוגיה הפוכה' — לא זו שחושפת את הנסתר, אלא זו שטומנת את הגלוי כדי לברוא ממנו זיכרון חדש. אם הארכיאולוג מבקש להאיר את מה שנשכח, הרי שלבנדל מאפשרת לחומר לשמר את הווייתו.
המפגש שבין עבודתה של לבנדל לבין הממצאים הארכיאולוגיים שבתערוכה מתרחש במישור העמוק של הפעולה. הממצאים — טביעות רגליים של בני אדם ובעלי חיים על רעפים שהתייבשו בשמש, סימני מחצלת בבסיסי כלי חרס, טביעות אצבע של קדרים על כדי חרס — כולם נוצרו כביכול באקראי, אך הפכו לעדות של חיים ושל עשייה. אלו סימנים שנחרתו בחומר הרך מבלי כוונה, ונשמרו באדמה כחותם של נוכחות אנושית. הם אינם מספרים את ההיסטוריה הרשמית, אלא חושפים את השוליים שלה, את היומיום, את הרגע, את המגע.
לבנדל פועלת עם שארית וזמן. שכבות הנייר שהיא מדביקה, הטקסטורות של היוטה, הדהייה, הקריעה והשתיקה, כל אלה נושאים עדויות. היא משאירה מקום להיעדר, לדממה, לרובד שאינו נראה אך מורגש.
עבודתה, 07102023 שנוצרה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, מגלמת את תמצית גישתה. שכבות של דפי ספרים במגוון שפות — עברית, ערבית, אמהרית, רוסית, אנגלית וספרדית — נערמות זו על זו. המילים נמחקות, אך ריבוי השפות נשמר כנשימה אחת. שונותן מתמוססת אל תוך מארג של כאב ותקווה, והיצירה כולה מתפקדת כמצבת זיכרון חומרית. לבנדל אינה מתארת את האירוע אלא מאפשרת לו להתקיים כחומר, כשתיקה, כעדות שנולדה מתוך שכבות.
התערוכה בין גלוי לנסתר מהדהדת את הקשר שבין אמנות לארכיאולוגיה. שתי השפות פועלות מתוך עיסוק בזמן ובחומר: האחת מפרקת שכבות אדמה כדי לחשוף, והשנייה מערימה שכבות נייר כדי להכיל. שתיהן נוגעות במהות אחת — החוויה האנושית.
כך נוצרת לצופה חוויה מרובדת: ממצאים קדומים שבהם נחרתו סימני מגע, טביעות רגליים וחותמות של יד אדם; ועבודות עכשוויות הבנויות שכבה על שכבה של נייר, שקט ודממה. בין השניים נוצר מרחב אחד של חומר, זיכרון וזמן שבו כל שכבה מגלה ומסתירה.
התערוכה בין גלוי לנסתר עוסקת במגע היד של היוצר עם החומר בטביעת חותמו בעבר ובהווה — במרווחים בזמן ובגעגוע ארכיאולוגי אל זיכרון שנחשף ונוכח, ברבדים של נייר וחומר, בין הנאמר ובין התוכן הנעלם הצפון בו.
הממצאים הארכיאולוגיים באדיבות רשות העתיקות
על האמנית I נחמה לבנדל היא אמנית בינלאומית אשר פיתחה שפה ייחודית בעבודה עם ספרים, שבה היא עובדת ויוצרת ואותה הציגה בתערוכות רבות ברחבי העולם.
אוצרות: איסי וינטר אבקסיס ומירב שי
לגעת במשי, באדמה החמה - אורית ישי
תאריכים: 21 במאי 2025 – 25 באוקטובר 2025
אוצרות : מירב שי וניצה פרי
במרחב שנפרש בין שכבות ארכיאולוגיות לבין שכבות תודעה, בין חפירה בחומר לבין חקירה של זהות, נפרסת תערוכתה של אורית ישי לגעת במשי, באדמה החמה. התערוכה מציעה מפגש מורכב, פתוח ולעיתים מתריס, בין ממצאים מן העבר הרחוק לבין גישה אמנותית עכשווית, השואלת, בודקת, ולעיתים מערערת את מה שנדמה כידוע ויציב. ישי יוצרת מתוך קרבה לחומר, לרובד הפיזי ולמרקמים, אך מבקשת לחלץ מתוכם לא רק
את העדות, אלא גם את הדימוי, את הקונפליקט, ואת הסיפור שמעבר לשריד. דרך פעולה אמנותית, הכוללת פירוק, עיבוד, צביעה, צילום והרכבה מחדש, היא מבקשת לאוורר את הממצאים הארכיאולוגיים מאבק הזמן ולהפיח בהם חיים חדשים, אחרים, לעיתים מנוכרים, לעיתים פיוטיים. העבודות בתערוכה מתפתחות מתוך התבוננות בממצאים ארכיאולוגיים — בעיקר כאלו שמוצגים בתערוכת הקבע של המוזיאון — שנבחרו בשל צורותיהם, החומר שממנו הם עשויים, או בשל סיפור היסטורי שטבוע בהם.
כל פריט שנבחר עבר תהליך של המרה: פירוק מהקשרו, עיבוד חזותי, לעיתים נטרול צבע ולעיתים דווקא החצנתו. כך לדוגמה, קובעת פולחן קדומה מקבלת נוכחות חזותית חדשה לחלוטין, מטבעות עתיקים מוצגים כמשטחים צבעוניים המדמים שכבות זמן, וכלי חרס עתיקים מנותקים מהקשרם ומתפקדים כסמלים צורניים של תקופה שלמה. ישי מגיבה גם לממצאים שלא מוצגים במוזיאון — דוגמת פסל הציפור הפלשתית או הכובע הפלשתי מהתקופה הכנענית — שהפכו לטריגרים ליצירות נוספות, המהדהדות את שכבות ההיסטוריה של האזור ובוחנות כיצד הידע הארכיאולוגי עצמו מעובד, מפורש ומוצג לציבור. הבחירה בשם התערוכה לגעת במשי, באדמה החמה טומנת בחובה מתח מתמשך: מצד אחד, המשי — עדין, מתוח, כמעט בלתי ניתן לאחיזה; ומנגד, האדמה — כבדה, כזו שמתוכה נשלפים שרידים שהם לעיתים עדות ניצחת לקיומם של עמים ותרבויות אך גם מקור למחלוקות ולסכסוכים ולשאלות של שייכות ובעלות.
הממצאים הארכיאולוגיים באדיבות משלחת חפירות תל צפית, המכון לארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן
אורית ישי
חיה ויוצרת בתל אביב, מרצה לצילום במכללת ספיר, אמנית פעילה בתחומי וידאוארט, צילום סטילס ומיצבי ניאון. עבודותיה הוצגו בגלריות ובמוזיאונים בארץ וברחבי העולם ונכללות באוספים רבים דוגמת MUMOK המוזיאון לאמנות מודרנית וינה ובמוזיאון ישראל ירושלים. ישי זוכת פרסים ומלגות, בהם פרס קרן now Art, משרד התרבות והספורט, קרן ארטיס, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ועוד. יצירתה של ישי בוחנת מערכות יחסי גומלין בין אדם למקום ומבקשת להעלות לדיון שאלות חברתיות ומנטליות באמצעות עיסוק בנושאים של זמן ומרחב מקומיים ובינלאומיים שבהם היא מדגישה את היסודות שמהם נבנות זהויות. ישי מציגה את המציאות באופן מתעתע,פתייני ואסתטי.





תכשיט להשחית
תאריכים: 5 בספטמבר 2024 – 26 באפריל 2025
אוצרות : ניצה פרי ומירב שי
תכשיטים הם חלק ממגוון גדול של חפצים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות ומהווים מרכיב חשוב של התרבות החומרית. חשיבותם קשורה קודם כל להקשר הארכיאולוגי שלהם, בירור ההקשר עשוי להבהיר את משמעות התכשיט היחיד או אוסף של תכשיטים במקום המצאם. מידע אודות תפקידם בעולם העתיק קיים בהם עצמם, בתיאוריהם בציורים, בתבליטים ועוד.
מלבד היותם חפצים יפים אשר מעוררים סקרנות ופליאה, לתכשיטים בעת העתיקה היו משמעויות רבות מעבר לקישוט הגוף. בין היתר, סימלו עושר ומעמד חברתי, שיוך אתני, דתי או תרבותי, ביטאו היררכיה ושררה ושימשו כקמעות לפולחן והגנה. ישנם תכשיטים מתקופות עתיקות אשר נראים כמעט בני זמננו. התערוכה בוחנת את הכוח הגלום בתכשיט לשבש סדרים חברתיים בעבר ובהווה, בארכאולוגיה ובאמנות עכשווית, על השימוש בתכשיט כאובייקט המערער ומשפיע על מהלכים משני מציאות, חשיבה, ועל סודות שעוברים בין תרבויות.
תכשיט להשחית היא התערוכה השלישית לאמנות עכשווית במוזיאון, תערוכה קבוצתית של אמנות ישראלית, המתכתבת עם הארכיאולוגיה ועם חלל המוזיאון בו מוצבים המוצגים. היא מוצגת באולמות ובינות למוצגים, מקיימת שיח עם תערוכת הקבע במוזיאון ובוחנת את ממצאי העבר מול יצירה עכשווית, תוך ניסוח שאלות על מהותם של יצירה וגילוי, מסורת וחדשנות, חקר העבר העתיק ופילוח ההווה.
משתתפים: אבנר פינצ'ובר, איל ששון, שי עיד אלוני, מירה מיילור, ברכה גיא, דפנה אלון, אדית בן גידה, שיאן רוז בן סירה, דניה צ'ילמינסקי
הממצאים הארכיאולוגיים באדיבות רשות העתיקות


מה תשתו ? מים , תה וקפה באמנות ובארכיאולוגיה
תאריכים: 25 בינואר 2024 – 30 באוגוסט 2024
אוצרות: סיגל מנור בנגה ומירב שי
מה תשתו מים ? תה? קפה? שאלה טריוויאלית המופנית לאורח הנכנס אל הבית ומשדרת הכנסת אורחים. מנהגי האירוח משתנים בתרבויות השונות אך בכל התרבויות ההצעה לאורח לשתות מים, היא הדרך הפשוטה ביותר להתיידד עמו. בתערוכה חקרנו את תרבות האירוח שלנו דרך אמנות וארכיאולוגיה.
בחלק הארכיאולוגי של התערוכה מוצגים ממצאים ממגוון תקופות המלמדים על השימושים והכלים השונים לאורך התקופות. לעומת הממצאים הארכיאולוגים, בחלקה האמנותי של התערוכה עבודות האמנות נודדות בין הדימוי הפיזי והריאליסטי של מים, תה וקפה, לבין משמעותם המטפורית.
התערוכה הייתה אמורה להיפתח בשישה עשר בנובמבר, אבל הזמן קפא מלכת בשבעה באוקטובר, ולא היה ברור מתי יתחיל להפשיר. שמונה אומניות ואמן נבחרו ורק מרחב אחד בחלל התערוכה, לא היה מאויש עדיין. ואז נתקלנו בכתבה של ענת אור מגל במגזין "פורטפוליו" על ציוריה של טליה קוץ שמיר, שאיבדה בשבעה באוקטובר את משפחתו של אחיה אביב. יצירתה של טליה קוץ שמיר היא אנדרטה לרגעים הביתיים של יום יום, לפיסות החיים שנקרעו באכזריות מעולמנו. האסון הלאומי שפקד אותנו כפרטים וכעם ערער את אמות הסיפים. הבית, שהיה מבצר ומרחב מפגש ואירוח, חרב.
אמנים משתתפים: דבי אשרת, שלומית באומן, צ'נצ'ל בנגה, דליה חי אקו, ורה ולרשטיין, לילי פישר, טליה קוץ שמיר, מיהו קטאוקה ארליך, יערה רבינוביץ, הילה שפיצר
הממצאים הארכיאולוגיים באדיבות רשות העתיקות




כד ועכשיו – אמנות עכשווית
תאריכים: 11 בינואר 2023 – 30 יוני 2023
אוצרות : ניצה פרי ומירב שי
כד ועכשיו היא תערוכה של אמנות ישראלית עכשווית, המתכתבת עם הארכיאולוגיה ועם חלל המוזיאון שבו מוצבים המוצגים. היא מוצגת באולמות ובינות למוצגים, מקיימת שיח עם תערוכת הקבע במוזיאון ובוחנת את ממצאי העבר מול יצירה עכשווית, תוך ניסוח שאלות על מהות היצירה, גילוי מסורת, חדשנות, חקר העבר העתיק ופיענוח ההווה.
כלי החרס הם הממצא הנפוץ ביותר בחפירה הארכיאולוגית. שברי וכדי חרס הם השרידים הממשיים שהותיר אחריו האדם, בניגוד לשרידים הרוחניים (כמו שירה, פילוסופיה ועוד).
התערוכה בקשה לבחון את הכד כביטויי חזותי, כטקסט המעביר אינפורמציה על מחקר המלמד על רבדיה השונים של התרבות.
העבודות של האמנים בתערוכה בוחנות את ההיבטים השונים, ביחס לתפקידו של הכד בתרבות הצרכנית כיום ומעלות סוגיות אנתרופולוגיות שונות שעולות אלינו מתוך העפר וממרחק של אלפי שנים אחורה. שאלות הבאות לבחון את עצמנו כיום וכדי להכריע כיצד והאם יכולה תרבות להמשיך לשמר את עצמה או להעלות חרס.
אמנים משתתפים: אתי אברג'ל, ליאת אלבלינג, רענן חרל"פ, אורית ישי, יצחק ליבנה , אילה נצר, דוד עדיקא, רות פתיר, יוסף קריספל, ליהי תורג'מן.
הממצאים הארכיאולוגיים באדיבות רשות העתיקות



